פסק-דין בתיק ת"א 12052-08

1.                  התובע, יליד 21.4.1956, נפגע ביום 24.5.06 במהלך עבודתו כמסגר במפעלן של הנתבעות 1 ו-2. בכתב התביעה טען שהפגיעה התרחשה עת עבד על סולם כשהוא עומד בגובה של כשני מטרים ומחצה, ובמהלך עבודתו ניתק צינור מהקיר, פגע בסולם והטיחו ארצה (סעיף 4(א) לכתב התביעה). בעת התאונה הועסק התובע על-ידי הנתבעות 1-2 באמצעות חברת כח אדם, היא הנתבעת 4. הגנתן של הנתבעות נוהלה במאוחד, ככל הנראה מאחר והפוליסה שהוציאה הנתבע 3 כיסתה את חבות כל שלוש הנתבעות האחרות. הנתבעות טענו בתחשיבן כי הארוע התרחש כאשר התובע חתך צד אחד של הצינור, העביר את הסולם לצד השני וחתך גם אותו, ונפגע כאשר הצינור התנתק מחיבוריו ונפל. לפיכך טענו הנתבעות שלא מוטלת עליהן אחריות לארוע, ולמצער יש לייחס לתובע אשם תורם נכבד להתרחשותו.

2.                  מחלוקתם של הצדדים במסגרת התובענה סבבה את שאלות האחריות והנזק גם יחד, ואלה ידונו כסדרן.

אחריות הנתבעות לפגיעה

3.                 בכתב התביעה הסתפק התובע באמירה הלקונית לפיה ניתק צינור מהקיר, פגע בסולם עליו עבד והפילו. בתצהיר התשובות לשאלון (תושבה 29 לנ/1, מיום 14.8.08) הבהיר התובע שמנהל העבודה דרש ממנו לחתוך את הצינור. "בהעדר משטח עבודה אחר" עמד התובע על הסולם, בגובה של כ- 2.5 מטרים מעל פני הקרקע, וחתך את הצינור באמצעות מבער. לא למותר לציין שהתובע היה באותה עת מסגר בעל וותק של כשלושים שנה במקצוע זה, בו עבד כל חייו המקצועיים (תשובה 22 לשאלון - נ/1; עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 27), כאשר עבודה זו כוללת ריתוך תדיר במבער (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 18 - 21). לאחר כרבע שעה של עבודת חיתוך "הצינור התנתק מן הקיר ופגע בסולם, שעליו עמדתי", הסולם איבד יציבותו והתובע נפל (תשובה 29 לשאלון). עוד ציין התובע, באותה תשובה לשאלון, שלא קיבל עזרה לצורך ביצוע העבודה.

4.                  גירסה זו של התובע אינה הפעם הראשונה בו הועלתה הטענה לפיה חתך את הצינור וזה פגע בסולם. ביום 25.5.06, יום לאחר התאונה, נרשם מפי התובע ב"תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" (המצויה בתיק המל"ל שהוגש לבית המשפט) כי "תוך כדי עבודה עלה על סולם בכדי לבצע עבודות חיתוך צנרת. חלק מהצינור נפל פגע בסולם שעליו עמד והפעיל [כך במקור - ר.ו.] את המטופל על הקרקע". בטופס בל/250, שנחתם על ידי המעביד (הנתבעת 4) ביום 29.5.06 (ונמצא אף הוא בתיק המל"ל), נרשם "תוך כדי עבודה עלה על סולם ועסק בריתוך - ונפל מסולם" (על אף אמירה זו, ועל אף הגרסה בתצהיר העד מטעמן, מצאו הנתבעות לנכון, משום מה, להתכחש בסיכומיהן אף לעצם התרחשות הארוע). במכתב השחרור מבית החולים מיום 31.5.06 (שצורף לתצהיר התובע) נרשם "ביום קבלתו נפל לדבריו מגובה 2 מטרים ונחבל בירך מימין". בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (שצורף גם לתצהירו), שנחתם על ידי התובע ביום 11.6.06, מסר התובע "נדרשתי לעסוק בחיתוך צנרת. בזמן עבודתי עמדתי על סולם וחתכתי את הצינורות. במהלך החיתוך הצינור התנתק מן הקיר ופגע בסולם שעליו עמדתי. עקב כך הסולם איבד את יציבותו ונפלתי מגובה של כ- 2.5 מטר. לא היה לי במה להיאחז למניעת הנפילה". מכאן שלעצם הטענה לפיה נפל התובע מהסולם אגב פעולת חיתוך צינור שבוצעה כאשר הוא עומד בגובה של מעל שני מטרים ניתן למצוא תימוכין בלא מעט מסמכים שנערכו בקרבת זמן לתאונה, ואף "בזמן אמת" (הגרסה שנמסרה בבית החולים עם אשפוזו).

5.                  גרסת התובע עברה שינוי משמעותי כאשר הועלתה במסגרת תצהיר עדותו הראשית. התצהיר הוגש, מטבע הדברים, לאחר שהנתבעות העלו את טענותיהן בתחשיבן, כשהן טוענות בין היתר שאדם החותך צינור אמור לצפות לכך שהצינור יפול "לזה קוראים 'כוח משיכה'" (סעיף 14 לתחשיב הנתבעות). התובע מסר בתצהירו שגובה הצינור היה כארבעה מטרים וקוטרו 40 ס"מ, וכי להערכתו אמורה היתה העבודה להתמשך כ- 30 דקות. על דברים אלה הוסיף והעיד בתצהיר כי חשש שכתוצאה מפעולת החיתוך ינתק הצינור ממקומו ויפול ולפיכך רצה לקושרו ולעגנו בחבלים, ונערך לעשות כן באמצעות פועל אחר (ששמו לא נמסר בתצהיר). מנהל העבודה (שגם בשמו לא נקב התובע בתצהירו) אסר עליו לעשות כן משום ש"העבודה דחופה", ואיים עליו שאם לא יבצע את העבודה באופן מיידי "הוא יעיף אותי הביתה". כן טען התובע בתצהירו שמנהל העבודה עמד לצדו לכל אורך העבודה, השגיח על מהלך העבודה והאיץ זו "שכן השעה היתה קרוב לסוף יום העבודה". לאחר כ- 20 דקות חיתוך החל הצינור לנטות מטה, הסתובב לפתע ופגע בסולם (סעיף 4 לתצהירו של התובע, המשתרע על כעמוד שלם). 

6.                  תיאור מפורט זה של כוונתו של התובע לעגן את הצינור והתערבותו של מנהל העבודה שדרש ממנו לבצע את העבודה בצורה מסוכנת וללא כל תמיכה, הוא בגדר "עדות כבושה" שזכרה לא בא קודם לכן. התובע מסר גירסה אודות התאונה פעמים מספר, ובכלל זה העלה את גרסתו במסמכים משפטיים שנערכו באמצעות עורך-דינו (כתב התביעה, בופ פורטו פרטי רשלנות רבים, ותצהיר התשובות לשאלון, בו נמסרה גירסה מפורטת), אך מעולם לא טען שבכוונתו היה לקשור ולעגן את הצינור וכי מנהל העבודה מנע זאת ואף איים בפיטורין אם יעז לכלות זמן יקר על קשירת הצינור. התנהלות פזיזה ומסוכנת זו של מנהל העבודה, שגרמה באופן ישיר לפגיעת התובע, בודאי שלא היתה נשכחת ממנו. ממילא, אי הזכרת פרט זה במשך קרוב לחמש שנים מאז התאונה פוגם באופן ניכר במהימנות גירסה חדשה זו, מה גם שבפרק זמן זה נמסרו גרסאות מספר אודות דרך התרחשות הארועים (לעניין משקלה וערכה של "עדות כבושה" ראו יעקב קדמי על הראיות (תשס"ט) 504; ע"פ 154/85 אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 387, 399 (1987); ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 688 (2000); ע"פ 1707/08 אריש נ' מדינת ישראל, מיום 25.11.08, בפסקה כז לפסק-הדין; ע"פ 3273/09 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 30.12.10, בפסקה כו לפסק-הדין).

7.                  גם לגוף העניין לא ניתן לקבל טענה זו, בשל חוסר ההגיון הפנימי שבגרסת התובע. כאמור, התובע מסר שמנהל העבודה האיץ בו להזדרז ולעבוד באופן פזיז ולא מאובטח "שכן השעה היתה קרובה לסוף יום העבודה". במהלך חקירתו הנגדית הבהיר התובע שיום העבודה מסתיים בשעה 16:00 "הוא לא רצה להמתין כי הוא ללכת הביתה ב 16:00 והוא רצה שבכל מחיר אני אחתוך את הצינור הזה" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 24 - 25). דא עקא שנראה כי נשתכחה מהתובע העובדה שבתצהירו תיאר שהתאונה אירעה לאחר 20 דקות עבודה (סעיף 4 לתצהיר; בתצהיר התשובות לשאלון טען שהארוע התרחש לאחר 15 דקות בלבד - תשובה 29), ובטופס התביעה למל"ל, עליו חתם ביום 11.6.06 כשהפרטים עוד היו טריים בזכרונו, ציין שהתאונה אירעה בשעה 15:00. מכאן שהתובע החל בעבודת החיתוך לפני השעה 15:00, למעלה משעה ורבע לפני תום יום העבודה (התובע, ששינה גרסה פעמים מספר בעדותו, השיב בסופו של דבר שיתכן שהחל את העבודה בשעה 14:30 - עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 2 - 3), כאשר גם לשיטתו העבודה אמורה היתה להתמשך לא יותר ממחצית השעה. בנסיבות אלה לא היה אמור להיווצר כל לחץ בשל שעת סיום העבודה, כאשר עבודת החיתוך היתה אמורה להסתיים זמן רב לפניה.

8.                  גם את תתקבל גירסת התובע בתצהיר התשובות לשאלון (תשובה 27) והאמירה הראשונה בעדותו לפיה החל את העבודה בשעה 15:00 (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 24), לא יהא בכך כדי להועיל לגרסתו. גם על פי לוח זמנים זה היה די זמן והותר לסיים את המלאכה (שבפועל הסתיימה בפרק זמן של 20 דקות לכל היותר, שכן לגירסת התובע בזמן הארוע החל הצינור לרדת כמתוכנן - עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 22 - 23). ממילא נראה שהגרסה הכבושה בנוגע להתנהלותו של מנהל העבודה הפזיז, הרודה באנשיו ומכריחם לעבוד ללא כל אמצעי בטיחות מינימליים אף שאלה מבקשים ליישמם, לא היתה ולא נבראה.

9.                  במהלך עדותו של התובע התברר כי בעת שהחל לעבוד על חיתוך הצינור היה הצינור, שאורכו כשלושה מטרים, מחובר רק מצד אחד לקיר. צדו השני היה תלוי בין שמיים וארץ, והצינור כולו נשען על נקודת החיבור בצד האחד. התובע עלה על הסולם בסמוך לצד זה והחל לחתוך את הצינור באמצעות מבער בהיקפו. כוונתו היתה שלא לחתוך "מהתחתית שלו", ולהגיע אגב חיתוך ההיקף לאותה נקודה בה כוח הכבידה יעשה את שלו: "זה כמו פתיחה של קופסת שימורים, שפותחים לא הכל ומרימים ומשאירים קצת מחובר". משקלו של הצינור אמור היה  להביא לכך שבנקודה הנכונה יחל הצינור "לרדת לאט לאט" וכאשר יגיע לארץ יוכל התובע לחתוך את חלק ההיקף הנותר (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 1 - 22; עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 17 - 18). הצינור החל לרדת לאט לאט אולם אז ביצע תנועה סיבובית, פגע בסולם והפיל את התובע (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 6 -7 ושורות 27 - 28; עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 22 - 23).

10.             העולה מכל האמור לעיל הוא שקיימות די ראיות מזמן הקרוב לתאונה לפיהן התובע התבקש לחתוך צינור שהיה תלוי בגובה. לשם ביצוע המלאכה עלה על סולם ונעמד בגובה העולה על 2 מטרים. באמצעות מבער החל לחתוך צינור שהיה מחובר רק בצדו האחד לקיר, בנקודה קרובה למדי לחיבור, כאשר הוא מודע היטב לכך שהצינור אמור להיחתך וליפול אולם מקווה שהצינור ירד "לאט לאט" בהתאם לציפיותיו. לאחר 15 - 20 דקות של עבודת חיתוך במהלכן נחתכה מרבית ההיקף החל הצינור להתכופף, אלא שאז הסתובב הצינור באופן פתאומי, פגע בסולם והפיל את התובע.

11.             כפי שהובהר לעיל אין חולק שבעת התאונה היה התובע מסגר ותיק ומנוסה ביותר, בעל ידע רב בריתוך ובחיתוך באמצעות מבער. עם זאת, ועל אף העובדה ששיטת העבודה שבחר (שהיתה אמורה להיות בתחום הידע המקצועי של התובע כמסגר) טמנה בחובה סיכונים מובנים בשל הקירבה לצינור תלוי באויר שאין כל ספק שיפול בתום התהליך, הרי שאין בכך כדי לנקות את המעביד מאחריות לפגיעתו של העובד. בהקשרים דומים נקבע שקיימת סכנה אינהרנטית בעבודה על סולם כאשר העובד נדרש להשתמש בשתי ידיו ועלול לאבד את שיווי המשקל (ראו לדוגמא ראו ת"א (מחוזי ת"א) 2767/00 מרגולין נ' אילון תאורת במה בע"מ, מיום 21.10.07; ת"א (מחוזי חי') 361/99 גמאל מוחמד נ' דחפור הגולן-עבודות עפר ופתוח בע"מ (בפירוק), מיום 26.6.08; ת"א (מחוזי חי') 491/02 עיזבון המנוח ריאחוב ולדימיר ז"ל נ' עודד אלרון מסגרות ועבודות בטון בע"מ, מיום 26.7.10). קביעות אלה עסקו במקרים דומים למקרה מושא התביעה שבפני, כאשר העבודה בוצעה בגובה של למעלה משני מטרים, וחולשת עליה גם הוראת סעיף 50 לפקות הביטוח בעבודה (נוסח משולב), התש"ל-1970 המקימה את יסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה בעת עבודה בגובה ללא אמצעי בטיחות מתאימים (השוו גם הנסיבות הדומות בע"א 3843/90 אלברט נ' מדינת ישראל, מיום 5.8.93; ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה, מיום 18.2.07; בהקשר שונה מעט ראו ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין מחמוד, מיום 18.11.92).

12.             לשיטת העד מטעם הנתבעות היה על התובע לבצע את העבודה על סולם בשל תנאי השטח שלא אפשרו הקמת פיגום או הבאת במת הרמה (סעיף 10 לתצהירו; עמ' 26 לפרוטוקול, שורות 14 - 26). מכאן שהתובע נדרש למעשה לבצע את העבודה בשיטה החושפת אותו לסיכונים, ולפיכך מוטלת האחריות על המעביד שלמעשה דרש מהתובע לבצע את עבודתו באופן בלתי בטיחותי כאשר סולם שגובהו עולה על שני מטרים משמש עבורו "משטח עבודה", על אף סכנת הנפילה המובנית במצב דברים זה.מעביד חייב להגן על עובדיו מפני סיכונים אפשריים במקום העבודה, ובכלל זה מוטלת עליו החובה לספק סביבת עבודה בטוחה ולהגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 230-229 (1993); ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז, מיום 27.12.10, בפסקה 7 לפסק-הדין; והשוו ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, מיום 2.12.09, בפסקה 10 לפסק הדין). דרישה מעובד לבצע עבודה בגובה בשטח שאינו מאפשר הקמת משטח עבודה בטוח, וללא ריתמה או אמצעי בטיחות אחרים, מהווה חריגה ממתחם הסבירות של המעביד, וגם מטעם זה מוטלת על הנתבעות האחריות לפגיעה בתובע.

13.             עם זאת, יש מקום בנסיבות העניין לזקוף אשם תורם לחובתו של התובע. כאמור, מדובר באדם העוסק במסגרות מאז גיל התיכון (אותו סיים במגמת מסגרות - תשובה 22 לשאלון), ועסק בתחום זה למעלה מ- 30 שנה עובר לתאונה. התובע הוא שבחר את שיטת העבודה, ועשה זאת על פי נסיונו, כשהוא מסתמך על כך שהצינור ינהג באופן שהוא ראה כראוי ויכנע אט אט לכח המשיכה תוך שהוא שוקע במתינות לקרקע. התובע לא נמנע מלחתוך היקפו של צינור גדול מימדים כאשר הוא עומד על סולם גבוה בסמיכות לקצה היחיד המחובר של צינור תלוי באויר, וזאת שעה שכל בר דעת עשוי היה להבין כי הצינור עלול שלא לשתף פעולה עם התובע ולבכר על פניו את משיכתו התובענית של כח הכבידה. נראה שהתובע השליך יהבו על חיתוך מקצועי ומבוקר שימנע תקלות מעין אלה שהתרחשו, ולפיכך נמנע מלבצע עיגון וקשירה של הצינור בדומה לדרך שתוארה בתצהירו. דרך פעולה זו, כאשר מבצעה הוא בעל מקצוע ותיק ומנוסה ובעל שיקול-דעת בבחירת הדרך בה תבוצע עבודתו, יש בה כדי להטיל על התובע אשם תורם (להטלת אשם תורם על עובדים בנסיבות מעין אלה השוו ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449, עמ' 457-456 (1982); ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן, מיום 12.9.10, בפסקה 10 לפסק-הדין; חריג זה לכלל לפיו לא בנקל תוטל אחריות על עובד חל גם במקרים בהם מיוחסת הפרת חובה חקוקה למעביד - ראו אנגלרד, ברק, חשין, טדסקי דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, תשל"ז) 119, 267; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 - 528 (1987); והשוו ע"א 119/58 מזרחי נ' פרידמן, פ"ד יג 529, 530 (1959)). בנסיבות אלה, ועל רקע כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור 20%.

14.             מסקנת הביניים היא, איפוא, שהאחריות לפגיעה בתובע מוטלת לפתחן של הנתבעות, אולם יש להפחית מהפיצוי לו זכאי התובע אם אשמו התורם, בשיעור 20%.

הנזק והפיצוי

15.             כתוצאה מהנפילה מהסולם נפגע התובע בירך ימין. מומחי הצדדים בתחום האורטופדי ציינו שניהם כי בשנת 1981 היה התובע מעורב בתאונת דרכים בה נגרם לו שבר מרוסק בעצם הירך השמאלית, אלא שהתובע המשיך לעבוד לאחר פגיעה זו. המומחה מטעם התובע קבע שהמגבלות שנותרו לתובע בירך ימין בעקבות הפגיעה באירוע מושא התביעה מזכות אותו בנכות בשיעור 30% בהתאם לסעיף 35(1)(ד) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן: התוספת לתקנות), אולם לא התייחס לנכות ממנה סבל התובע עובר לתאונה בגין הפגיעה בירך שמאל. המומחה מטעם הנתבעות קבע שלא נותרה הגבלה בטווח תנועות פרק ירך ימין ונמצא דלדול קל של השריר בלבד, ולפיכך קבע לתובע נכות בשיעור 5% לפי סעיף 35(1)(א) - (ב) לתוספת לתקנות, כשהוא מוסיף שהפגיעה הקודמת ברגל שמאל מעניקה אף היא נכות בשיעור 5%.

16.             על רקע המחלוקת התהומית שבין מומחי הצדדים מונה פרופ' מושיוב כמומחה מטעם בית המשפט. בבדיקתו מצא המומחה "דלדול שרירים בולט יותר מימין", והגבלת תנועות במפרק הירך מימין כמו גם רגישות בולטת בהנעתו.  על רקע כל אלה, כמו גם לנוכח השינויים הניווניים הקלים שהתגלו במפרק הירך בבדיקות ההדמייה, קבע המומחה לתובע נכות בשיעור 15% בהתאם לסעיף 35(1)(ב)-(ג) מותאם לתוספת לתקנות. המומחה הוסיף וקבע נכות זמנית מלאה עד ליום 31.1.07 בגין הפגיעה בתאונה. המומחה לא התייחס בחוות-דעתו לנכות שיש לקבוע לתובע בגין הפגיעה בירך שמאל בשנת 1981.

17.             בתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 25.8.09 הבהיר המומחה שהשפעתה של הפגיעה על תפקודו של התובע אינה עולה על שיעור הנכות הרפואית, על אף הפגיעה הקודמת בירך שמאל, כשהוא מציין בין היתר כי הפגיעה הקודמת גרמה לנכות בשל ההפרש באורך הרגליים שהתמתן לאחר התאונה. המומחה נחקר על חוות דעתו, ושב והבהיר שקיום הפציעה הקודמת בירך שמאל לא גרם לכך שהנכות בירך ימין תגרום להפרעה תפקודית גדולה יותר משיעור הנכות (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 16 - 18). המומחה הבהיר שעיקר השפעתה של הפגיעה הקודמת הייתה כתוצאה מקיצור הרגל (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 9 - 10), ואחת התוצאות של הפגיעה הנוספת היא הקטנת ההפרש בין הרגליים ו"הטבת" מצבו של הנפגע מבחינת ההשפעה התפקודית המצטברת של הפגיעות (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 3 - 8 ושורות 18 - 21; עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 15 - 17). המומחה נשאל אם אין מקום לקבוע שנכות בשיעור 15% משפיעה באופן ניכר יותר מבחינת מתמטית על אדם שנקבעה לו נכות קודמת, והשיב כי "ההיגיון הוא הפוך" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 24 - 27). כמו כן הבהיר המומחה שבשל המגבלות שמצא בבדיקתו, השינויים הניווניים ואופיו של המפרק יש לייחס לפגיעה נכות בשיעור 15% ולא בשיעור 10%, ונכות זו משקפת את הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע בעקבות התאונה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 21 - עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 7). כאמור, המומחה לא ציין בחוות דעתו מה שיעור הנכות שיש לקבוע בגין המגבלה בירך שמאל, ובחקירתו העריך "באופן גס" שמדובר בנכות בין 20% ל- 30%, "יותר קרוב ל- 20 אחוז" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 19 - 22).